הסיפור האישי שלי

.ביום בהיר אחד, בגיל 20, קרס לי הגב

​

?טוב, האמת

.זו לא באמת ההתחלה של הסיפור

​

.שנים התמודדתי עם דיכאון וקשיים רגשיים, אבל לא ידעתי לקרוא לזה כך

.ואז הגיעו כאבי הגב המשתקים—פתאומיים, וללא סיבה נראית לעין

:במקביל, הופיעו עוד תסמינים

.בעיות עיכול, דלקות חוזרות, ירידה קיצונית במשקל

.חייתי על אנטיביוטיקה

.הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי

.הייתי מתוסכלת, עייפה, מיואשת

​

,אחרי חודשים של בדיקות וטיפולים שלא הועילו

.אמא שלי גררה אותי לפסיכיאטר

,בהתחלה הייתי באנטי

.אבל תוך יומיים עם התרופות שהוא רשם לי—הכאבים נעלמו

:זו הייתה נקודת מפנה

.הבנתי שהגוף והנפש הם אחד

—הגוף שלי לא "בגד" בי

.הוא פשוט צעק כדי שאקשיב

,כשניסה לסמן לי בעדינות, עם תחושות של אי-נוחות

.התעלמתי

.אז הוא נאלץ לזעוק

​

:ברגע שהבנתי - שיניתי גישה לחלוטין

במקום לכעוס עליו, התחלתי להקשיב

.הפסקתי לראות את הגוף שלי כאויב, והתחלתי לעבוד איתו בשיתוף פעולה

.זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי עבור הבריאות שלי

מאדם חולני, הפכתי לאדם בריא

 - כי ראיתי בחולי ובכאב בריאות

,שכן מדובר במנגנון בריא של הגוף שלי

.להכווין אותי מה נכון עבורו

!על כן, אמרתי לגב שלי, ולכל שאר האיברים - תודה

​

,וככל שפעלתי יותר בקשב ובהרמוניה עם הגוף שלי

,הוא גמל לי ברמות אנרגיה גבוהות יותר ממה שאי פעם חוויתי

.ובתחושת נינוחות, ביטחון - לנוע, להתבטא

​

​

,איזה רעיון רדיקלי זה נשמע בימינו

?להקשיב לגוף

,אבל אם חושבים על הגוף שלנו רגע מהצד

?איך הוא ירגיש ביטחון, אם אין לו אמון בנו שנבחר טוב עבורו

.כאב הוא תוצאה של פגיעה ברקמות

.זה המנגנון הכי קדום של הגוף - לגרום לנו להפסיק מיידית את הפעולה

?מתי למדנו להמשיך למרות הכאב

אם אנחנו ממשיכים לדחוק בעצמנו כשכואב - זה רק יוצר פציעות

 - אם אנחנו ממשיכים בעשייה אינטנסיבית למרות שאנחנו מותשים

 .אנחנו ניעשה חולים בתדירות יותר גבוהה. ומשם המדרון חלקלק

​

 - זאת גם הגישה שלי לגבי המנגנונים הרגשיים שלנו

,מורכבים וקשים ככל שיהיו

.גם הם שם לטובתנו

(: אבל זה כבר נושא לספר שלם

​​​

​

,בחזרה לגיל 20

.התרופות אכן עזרו לי לצאת מהמשבר הרגשי שהייתי בו

,אבל התגבשה אצלי ההבנה הזאת

.שאני בריאה לחלוטין

.גם אם הפסיכיאטר שלי שם עליי תוויות

.וגם אם הוא מצפה שאני אמשיך ליטול תרופות כל החיים שלי

.החלטתי להיפרד מהן ולמצוא דרך אלטרנטיבית לטפל בעצמי

​

,נרשמתי לתואר ראשון בפסיכולוגיה

.מתוך רצון להבין את נפש האדם ולעזור לעצמי ולאחרים

​

— אבל ככל שהעמקתי בגישות הפסיכולוגיות הקלאסיות—גם כסטודנטית וגם כמטופלת

.התחלתי לאבד בהן אמון

​​

.אמנם המיינדסט שלנו משפיע על הבריאות שלנו

,אבל מהחוויה שלי

.טיפול מבוסס שיח בלבד משאיר אותנו פסיביים מול החיים

.לא מספיקה רק תובנה, צריך גם לתרגל פעולה

​​

,ישבתי על כמה וכמה ספות של פסיכולוגים

.אבל תמיד משהו היה חסר

.הגוף שלי ביקש תנועה, חוויה, ביטוי

.והכלים שבאמת עזרו לי—לא הגיעו מהאקדמיה

,הם הגיעו מהיוגה

,מהעבודה הפיזית על המזרון

.ומהתהליך הרגשי שעברתי באמצעות עבודה קולית

​

.הקול שלנו הוא הגשר בין הגוף והנפש

,העבודה איתו מסייעת לבטא את עצמנו בחופשיות

,לפרוץ מחסומים מנטליים

.ולהתחבר אל גוף והנפש ברמה הכי עמוקה

 

מאז, המשכתי ללמוד והעמקתי את ההשכלה שלי

.בכלים שעזרו לי לשנות את חיי

,היום אני מורה מוסמכת ליוגה ולפיתוח קול

.עם רקע בפסיכולוגיה ובמדיטציה

​

אני מעבירה סדנאות שמלמדות איך להשתמש ביוגה

,ככלי להתמודדות עם אתגרי החיים

.ומעבירה גם סשנים פרטיים של תרפיה רגשית באמצעות קול

​

,אם גם אתם רוצים ללמוד כיצד חיבור לגוף ולקול יכול לשנות חיים

אני מזמינה אתכם להצטרף אליי